<h1>הגהות הרמ"א על המרדכי</h1>
<h2>דף יא.</h2>
בשחרית מברך שתים לפניה ואחת לאחריה וכו' בירושלמי מפרש דשבע ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך וברכת יראו עינינו לא חשיב דלא נתקנה אלא בדורות האחרונים ומשום סכנה כדפירש לעיל (דף ד:) וכן ברכת ישתבח אינה מן המנין שהיא (לאחר) [לאחריהן] דפסוקי דזמרה כמו ברכת יהללוך אחר הלל: אחת ארוכה ואחת קצרה פירש רש"י ארוכה אמת ואמונה קצרה השכיבנו מקום שאמרו להאריך כגון אמת ואמונה לא יקצר לקצר כגון בהשכיבנו אין רשאי להאריך ולא נראה לר"ת חדא דהשכיבנו נמי ארוכה הרבה ועוד מאריכין בה לפעמים כגון אור יום הנף וכמה מעריבין שאומרים בפסח ובעצרת ובסוכות ופר"ת אחת ארוכה ואחת קצרה דהכל קאי אברכת אמת ואמונה כלומר בין יאריך בה בין יקצר בה וכן אשכחנא התם (יבמות דף מ"ו:) אחת ארוסות ואחת נשואות: מקום שאמרו להאריך אכל ברכות ארוכות קאי לקצר כגון ברכות קצרות וכגון ברכות הפירות והמצות אין רשאי להאריך לחתום בברוך ושלא לחתום כגון ברכת הפירות והמצות וקי"ל כרבנן. [מרדכי סימנים כ"ד—כ"ה]. [וי"א דקאי אשתים לפניה יוצר אור ומעריב ערבים ארוכה לפי שפותחת בברוך וחותמת בברוך ואהבה קצרה שאינה פותחת בברוך]. [ועוד אמת ואמונה פעמים שמקצרין בה מאוד כדאמרינן לקמן למ"ד אין אומרים פ' ציצית בלילה הוא קא מסיים מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' בפ' היה קורא. עכ"ל תוס' פ"ק דברכות. ועוד דהרבה מאריכין כו'].
<h2>דף יא:</h2>
והא דלקמן אמרינן כו' שכבר נפטר באהבה רבה משמע דבשחרית אומרים אהבה רבה שמואל לטעמיה כו' כדמפרש ופסק האלפסי די"ל בין בערבית בין בשחרית אהבת עולם ומיהו אנן לא נהגינן הכי אלא בשחרי' אהבה רבה ובערבית אהבת עולם לאפוקי נפשין מפלוגתא: שכבר נפטר באהבה רבה בירושלמי מפרש והוא ששנה על אתר פירוש מיד שלמד מיד באותו מקום משמע דאם הפסיק בינתים אחר ק"ש צריך לברך ברכת התורה ופסק ר"י דדוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אלא לק"ש איתקין ולהכי בעינן ששנה על אתר ואם לא ילמוד מיד אינה פוטרת אבל ברכת בחר בנו וברכת לעסוק בתורה שנתקנו עיקר לברכת התורה היא פוטרת כל היום אבל כשמשכים לעסוק בתורה צריך לברך ועל זה אנו סומכים שאין אנו לומדים מיד אחר (אהבה רבה) [ברכת התורה] שאנו טרודין והולכין כך בלא לימוד פעמים עד חצי היום או יותר ואין להקשות מ"ש מסוכה שצריך לברך בכל פעם שאוכל לישב בסוכה די"ל שאני גבי תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם חייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום ולומד אבל גבי סוכה יש שעה קבועה לאכילה. ואין להקשות למה לא יברך לישב בסוכה די"ל דברכה דאכילה פוטרתה. א"נ שמא לא יישן ונמצא ברכה לבטלה דאין בידו לישן בכל עת שירצה. והיה אומר הר"ם דכשאדם עומד מעל מטתו בלילה שחרית ללמוד דא"צ לברך ברכת התורה לפי שברכת התורה של אתמול פוטרת עד שחרית אחרת ובצרפת נהגו לומר פסוקי דברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהוא משנה (ריש פאה) ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהם שהיא ברייתא (שבת קכא:) מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר אבל א"צ כדפי': הערב נא פי' ר"י דברכת לעסוק בדברי תורה והערב נא ברכה אחת היא ויש לקרות והערב בוי"ו: בא"י המלמד תורה לעמו ישראל [גרסינן] ולא גרסינן בא"י למדני חוקך שאין זה ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה. וזו היא מעולה שבברכות משום שיש בה הודאה וקילוס למקום ולתורה ולישראל. [מרדכי סימנים כ"ו—ל']. [שאלו לר' יצחק מווינא מי שמשכים וישב לכתוב אם חייב לברך ברכות התורה כמו ללמוד והורה לחיוב רק שלא יכתוב אגרת הרשות. אגודה]. [עיין בא"ח בב"י מה שהקשה על ר"י סימן מז].
<h2>דף יג.</h2>
היה קורא בתורה פ' קריאת שמע והגיע זמן ק"ש אם כוון לבו יצא אע"פ שלא בירך שתים לפניה ושתים לאחריה ובירושלמי מוכח מכאן דברכות אינם מעכבות: בין הפרקים בין הפסקות (לקמן) [ולקמן] מפרש לה במתני': שואל מפני הכבוד שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום: באמצע פירוש באמצע פרשה או באמצע ברכה עכ"ל רש"י ז"ל: מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו אבל מפני הכבוד לא: ואמרי' לקמן (דף ל:) ובפ"ק דיומא (דף יט:) ודברת בם ולא בתפלה פי' שאין משיבין מפני הכבוד ואפי' בין ברכה לברכה [ובירושלמי ודברת בם יש לך רשות לדבר] פסק רבינו שמשון [ס"א שמעיה] דבמקום שאסור לספר בלשון חול אסור לדבר נמי אפילו בלשון הקודש: וחכ"א בכל לשון אומר ר"י דהלכה כחכמים דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו (עירובין דף מו:) ועוד דרבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא ופסקינן כוותיה לקמן (דף טו:). [מרדכי סימנים ל"ד—ל"ז]. [וזה לשון רש"י אבל באשר"י כתב ולא נהירא לי פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים].
<h2>דף יג:</h2>
אמר רב נחמן בר יעקב ובדלי"ת דכל כמה דאמר אח בלא דלי"ת לא משתמע מידי ומה בצע בהארכתו: שלא יחטוף בחי"ת בשביל אריכות הדלי"ת לא ימהר בקריאת החי"ת פן יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום ובירושלמי ר"נ בר יצחק אמר ובלבד שידגיש בדלי"ת: עד על לבבך בעמידה בירושלמי מפרש לאו דאי הוה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד אע"ג דאמרי ב"ה (לעיל י:) כל אדם קורין כדרכן מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך שאינו כל כך מיושב ואין יכול לכוין כשהוא מהלך כאילו עומד וכן הלכה דמהלך בדרך מצוה לעמוד בפסוק ראשון ובעינן כונה בפסוק ראשון בלבד כרבא שהוא בתראה וכן איתא בתנחומא רב יהודה בשם שמואל אמר אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא כשיגיע לואהבת הולך לו: ומשיב שלום לכל אדם אפילו אינו נכבד וכן הלכה וכן פסק ר"י משום דר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה דאמר אפי' באמצע משיב מפני הכבוד וא"כ נראה לראבי"ה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה אבל בתפלה אין לענות דמשמע לקמן פ' אין עומדין דבין גאולה לתפלה אין לענות וכ"ש בתפלה עצמה. ומי שמתפלל לבדו וש"צ מגיע למודים ישחה למודים אבל לא יאמר מודים ודוקא כשעומד באמצע הברכה אבל בסוף הברכה לא משום דנראה ככורע בשביל הברכה ואמרי' (לקמן דף לד.) דאין לכרוע בכל הברכות רק באותן הברכות שתקנו חכמים ור"ת היה רגיל שהיה ממתין בעושה פלא כדי לומר קדיש וקדושה עם הצבור והיה סובר אע"פ ששהה כדי לגמור הכל אינו חוזר לראש והאלפסי חולק בזה לקמן מי שמתו (דף כב:) (בשם) [דבשם] רב האי גאון פסק דבתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. [מרדכי סימנים ל"ח—מ"א]. [ודלא כרבי נתן דאמר עד על לבבך. וכן הוא באלפסי].
<h2>דף יז:</h2>
וחילופיהן שכן דרך שמתחלפין לפי שהכל חפצים לזכות בו. שלפני המטה יכנסו [ס"א יתעסקו] בו כשתגיע המטה אצלם ושל אחר המטה נשאוהו כבר וה"ג רש"י שלפני המטה צורך בהן פטורין ושל אחר המטה אפילו צורך בהן חייבין לקרות והיינו טעמא דכיון שנשאו אותו אין טרודין כ"כ במצוה והאלפסי ור"י גורסין את שלפני המטה ושלאחר המטה את שלמטה צורך בהן פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין ואלו ואלו פטורין מן התפלה דלאו דאורייתא אבל בק"ש ובתפילין שהן דאורייתא חייבין ורישא דקתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מק"ש (ותפילין) [שם ליתא] כ"ש דפטור מתפלה וכן משמע בגמרא דפטור מן התפלה. ואינו מברך רש"י פי' וא"צ לברך [ברכת המוציא] משמע מתוך פרש"י שאם רצה לברך הרשות בידו (וא"צ) [וכן אין מזמן אינו צריך] לברך ברכת המזון ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו כולהו פרש"י ז"ל א"צ. ור"י פי' דאסור לברך וכן איתא בירושלמי אם רצה להחמיר אין שומעין לו וגם אחרים שבירכו אין האוננין עונים אחריהם אמן [בירושלמי בעי] מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו פי' מיבעי ליה אמאי אין שומעין לו אי מפני כבוד המת או מפני שאין לו מי שישא משאו ונפקא מינה היכא דיש לו מי שישא משאו דאם תאמר מפני כבודו של מת אסור ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו ובמסכת שמחות פירשתי. וכתב ראבי"ה דכיון דלא איפשיטא על זה סומכין [האוננין] שמתפללין והולכין לבהכ"נ במקום שיש קרובין שיתעסקו בו. [מרדכי סימנים נ"ה—נ"ז]. [גירסת המרדכי היה במשנה פטור מק"ש ומן התפילין אבל בגמ' ובאלפסי הוא פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין וע"ש בתוספות].
<h2>דף יח.</h2>
כיון שמוטל עליו לקוברו כמי שמוטל לפניו דמי אפי' בבית אחר וה"ה איפכא אם מוטל לפניו ואין עליו לקוברו דלא נהוג אנינות וא"כ אדם שאין יכול לקבור את מתו כגון שמת בבית האסורין ואין המושל מניחו לקוברו אין חייב לנהוג אנינות ואוכל בשר ושותה יין גם אין דין אבילות חל עליו עד שיתייאש מלעסוק בעבור קבורתו אבל הכא (בכל) [דבכל] יום הוא מצפה לפדותו [א"כ אין דין אבילות נוהג בו וכו'] והכי תניא במסכת שמחות (פ"ב הל' י"ג) נתייאשו בעליו מלקוברו מתאבלין עליו ומעשה באחותו של רבינו תם שנפטרה בשבת (והודיעו לו בעיר אחרת) [בעיר אחרת והודיעו לו] במ"ש ואכל בשר ושתה יין ואמר מכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם אם היה רבינו תם בעיר היה מיקל מאותו טעם ובמסכת שמחות פי': דיסקא (של עור) מרצוף [גדול] של עור ואמרינן בירושלמי דיסקא שהיא מליאה ספרים או שהיו בה עצמות של מת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב אבל אם מתירא וצריך לרכוב על הסוס ולרוץ מותר לרכוב עליהן ובמס' שמחות פירשתי. [מרדכי סימנים נ"ח—נ"ט]. [כאן צ"ל ואם מתירא וצריך לרכוב על הסוס ולרוץ מותר לרכוב עליהן אבל להפשילן לאחוריו מותר אע"פ שאינו מתירא והכי אמרי' בירושלמי כו' עד ורוכב ואח"כ צ"ל ובמסכת שמחות וכו'].
<h2>דף כא:</h2>
רב הונא סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדושה הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש"צ לקדושה לית לן בה אבל מודים אע"פ שיחיד אינו אומר מודים אם לא ישוח נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו ור"ת היה רגיל כשהיה מתפלל יחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם החזן בלא אמירה ודוקא באמצע ברכה כדפרישית לעיל דאמרינן לקמן דאסור לשחות בסוף ברכה אלא באבות והודאה ומיהו לכתחילה אין לעשות כך כדמשמע הכא ורבי יהושע בן לוי סבר אין היחיד אומר קדושה וכן הלכה ומיהו יכול יחיד המתפלל להתחיל עם החזן התפלה ולומר עמו כל התפלה והקדושה משלם כמו שהוא אומר נקדש את שמך כו' עד סוף כש"צ דאין זה הפסקה וגם אין זה קרוי יחיד וכתב רש"י (סוכה דף לח) דאדם המתפלל ושמע קדושה או ברכו אין לו להפסיק ולענות אלא ישתוק מעט ושומע כעונה וי"ל דלכתחלה אין לו להתחיל דעניה חשיבא טפי הדור מצוה ור"ת ור"י היו אומרים דאי שומע כעונה א"כ הוי הפסקה אי שותק ומיהו נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג: בירושל' דתפלת השחר קאמר לא התפלל בשחרית ובא ומצא צבור שהתפללו מוסף אם יודע שיכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח צבור כדי לענות אחריו אמן יתפלל ואי לאו אל יתפלל: באיזה אמן אמרו תרי אמוראי פליגי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה ולא פליגי כאן בשבת בהאל הקדוש וכאן בחול בשומע תפלה לכן יש ליזהר לענות אמן בשומע תפלה [בחול] ובהאל הקדוש [בשבת] טפי משאר ברכות ומשמע מתוך הירושלמי שהיו אומרים שמונה עשרה ברכות שלימות במוסף של חול (כמו) [כגון] בר"ח ובחוה"מ ומיהו אנן סמכינן אההיא דתפלת השחר (דף כט) דקאמר תמני סרי תקון תשע עשרה לא תקון. ומה שאנו אומרים עננו בין גואל לרופא לא קשה אחרי שאינו אלא לשליח צבור אבל יחיד כוללה בשומע תפלה ועוד בתוספתא (פ"ג) קתני בהדיא כמנהגנו דקאמר ימים שיש בהם מוסף כגון ראש חודש וחול המועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל ש"ע ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספין מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע. [מרדכי סימנים ס"ג—ס"ו]. [פי' אלא ימתין ולא יתפלל אם לא שמוכרח לכך שצריך לסמוך גאולה לתפלה]. [מלשון רש"י ולאו דוקא קאמר אלא אפילו בינו לבין עצמו כדמוכח בסוגיא דהתם אלא ה"ק אפילו היכא שמתפלל עם הצבור ושמע הקדושה מן הש"ץ והוא יהיה בתוך התפלה שלא יוכל לומר קדושה עם הקהל אפ"ה לית לן בה שיכול לומר בפני עצמה וק"ל]. [פרק לולב הגזול משמע בהדיא דשומע כעונה לד"ה וא"כ לפי זה צריך לגרוס הכי דכיון דשומע כעונה דהא ליכא מאן דפליג על זה]. [והא דלא קאמר אם כו' שיגיע ש"צ לקדושה אפשר שהירושלמי קאמר שיחיד יכול לומר קדושה כו' גם לאומרו מלה במלה כמו שכתב המרדכי].
<h2>דף כב.</h2>
כתלתא סבי דכולהו לקולא כר' יאשיה בכלאים דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דהוו להו כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת כרבי אלעאי בראשית הגז דאינו נוהג אלא בארץ ובמסכת חולין (דף קלו) יליף טעמא פרק הזרוע עיין ספ"ק דקדושין (דף מט). [מרדכי סימן ע"א]. [כר"י בן בתירא בד"ת דבעל קרי מותר ללמוד].
השיב ר"ת דאסור לטבול ביו"כ כדי להתפלל בנקיות דהא דאמר (ר') [ת"ק דר'] יוסי בסוף יומא דטובל כל היום היינו למ"ד טבילה בזמנה מצוה אבל הכא אפשר מאתמול דהא ת"ק דר"י [באידך ברייתא] סבר מן המנחה ולמעלה אינו יכול לטבול הואיל ואינו צורך התפלה משהינן ליה עד למחר ועד המנחה נמי לא שרי אלא לבעל קרי ואנן דנהגינן כל השנה כולה בין בתפלה בין בדברי תורה כר' יהודה בן בתירא לדידן אינו מצוה ותו דקי"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה. [מרדכי סימנים ע"ב—ע"ג]. [ועיין סוף הל' נדה סי' אלף צ']. [פי' והתם מיירי דצלי תפלת נעילה].
<h2>דף כו:</h2>
טעה ולא התפלל מנחה בע"ש כו' טעה ולא התפלל [מנחה] בשבת מתפלל ערבית שתים של חול דהיינו מוצאי שבת ומבדיל בראשונה כתב האלפסי וז"ל ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דאיבעי לאקדומי תפלה דשעתיה ברישא דהיא חובה וכיון דלא אבדיל ברישא ואבדיל בבתרייתא גלי בדעתיה דהך בתרייתא היא חובה הלכך בעי למיהדר ולצלויי זימנא אחריתי כדי להקדים חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרווייהו אע"ג דלא איבעי ליה למיעבד הכי לא מיחייב לאהדורי ואי לא אבדיל אפילו בחד מינייהו לא מהדרינן דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרו על הכוס עכ"ל אלמא מדפי' הלכך בעי למיהדר צלויי זימנא אחריתי כי היכי לאקדומי חובת תפלה בשעתיה ברישא מל' זה דקדק הר"ם מאיברא דפליג האלפס על מה שכתב רבי' יהודה דאם טעה ולא הזכיר ראש חודש במנחה לא יתפלל עוד בלילה שהרי לא יזכיר עוד דר"ח דכבר עבר וי"ח ברכות דמנחה כבר התפלל מבעוד יום וא"כ אינו מרויח כלום והוא הדין במנחה בשבת אם התפלל כל י"ח ברכות ושכח ולא הזכיר [של שבת] דלא יתפלל ערבית שתים אבל אם נזכר ביום חוזר ומתפלל ומזכיר של שבת ובסמ"ג כתב יחיד שטעה ולא התפלל בע"ש אתה קדשת כיון ששמע מש"צ מגן אבות בדברו מתחלה ועד סוף יצא ידי חובתו והכי אמר רב נטרונאי גאון דנפיק ביה אפילו לא התפלל כלל: [כז.] בבחירתא במס' עדיות. [מרדכי סימן פ"ח]. [אע"ג שלא יחזור ויתפלל פעם שניה יותר מבראשונה תוס'].
<h2>דף ל:</h2>
אין מחזירין אותו אומר ר"י דכל היכא דאמר אין מחזירין כגון על הנסים דחנוכה ופורים ויעלה ויבא דר"ח [ערבית] ועננו וכיוצא בהם דלא מיבעיא דאם עקר רגליו דאין מחזירין אותו אלא [אפילו לא עקר רגליו] (כיון) [אפילו היכא] שסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח ברכה של אחריה אינו חוזר לראש דברכה לבטלה היא אם יחזור ומיהו העיד ר"י שראה ר"ת שחזר לאחר שהתחיל בברכה של אחריה והיה אומר כל מקום שאחז"ל אין מחזירין אותו היינו היכא שסיים תפלתו דעקר רגליו אבל היכא דלא עקר לעולם חוזר ולדברי ר"ת אם סיים מודים בלא על הנסים חוזר לעבודה דהא אמרי' לקמן טעה בג' אחרונות חוזר לעבודה ורבינו אלחנן היה פוסק דכל היכא דלא פתח הברכה של אחריה אותה ברכה מיהא חוזר דאשכחן לקמן פ' ג' שאכלו דביעלה ויבא דר"ח דברכת המזון כיון שלא פתח בהטוב ומטיב תקנו ברכה חדשה אע"פ שאם פתח בהטוב והמטיב אין מחזירין אותו ור"י דחה הראיה דשאני התם דברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא ואין דומה שם הפסקה כל כך אבל [הכא גבי תפלה] אם יחזירוהו אותו (ברכה) [בברכה] בדבר שאין לו לחזור הוי כמו הפסקה באמצע התפלה. ורבינו אבי העזרי פסק כרבינו אלחנן וכתב דאינו חוזר לתחלת עבודה אלא אומר יעלה ויבא ומסיים ותחזינה עינינו עד המחזיר שכינתו לציון: אמר אביי הלכך מעומד מפני כבוד שכינה הואיל והוא מקבל פני שכינה: ה"ג רש"י פועלי אמת שפעולתם אמת שאינם משנים את סדרן וללבנה אמר הקב"ה שתתחדש בכל חדש עטרת תפארת לעמוסי בטן סימן הוא להם שאף הם שמונים לה עתידים להתחדש בגדולתם כמותה. ור"י גריס פועל אמת שפעולתו אמת פירש הקב"ה אמת ובדין מיעטה ולהכי קאמר בתר הכי וללבנה אמר שתתחדש. [מרדכי סימנים צ"ח—צ"ט]. [(חסר ההתחלה) אי יש תחומין למעלה מי' או דלמא אין תחומין למעלה מי' דתחומין דרבנן ולא איפשיטא וספק דרבנן להקל. אבל יש בזה דעת אחרת ואני לא ידעתי מה ענין תחומין לברכת הלבנה וכי אם לא היה אפשר להקביל פני רב אלא ממרחק גדול שיהא ביניהם לא יקבל פניו וא"ת כן אף בחול לא יברך שאין המברך קופץ למעלה עד מקומה של לבנה ועוד שאין מברך ללבנה אלא ליוצרה והוא יתעלה אין למעלה מן התחומין ולא למטה. ועוד יש בענין זה פנימי למי שזיכה הש"י לעמוד עליו ובסמ"ג בדקנו ולא מצאנו. ואפשר מי שקצרו כתב כן בעצמו. אדרת].
<h2>דף לח:</h2>
דלעת תרדין וכרוב וכן כל מידי כו' אבל איפכא דבר שיותר טוב לאוכלן חי ממבושל בהא כתב האלפסי כרב נחמן דאפי' על השלקות מברך בפה"א ואפילו תומי וכרתי שיותר טובים חיים ממבושלים אבל ר"י פי' ירקות דאישתנו בבישולא לגריעותא או למעליותא כשהן במעליותיהן בורא פרי האדמה ובגריעותיהן שהכל וכל מיני קטניות ולפתות שהם טובים חיים ומבושלים בורא פרי האדמה וכן פרי העץ המשתנות בבישולן לגריעותא או למעליותא כשהן במעליותן בורא פרי העץ ובגריעותן שהכל ותפוחים שהן טובים חיים ומבושלים לעולם מברכין עליהן בורא פרי העץ וכן יין חי ומבושל בורא פרי הגפן אבל ערמונים וחבושים כיון שאין דרך לאוכלן חיים אלא מבושלים האוכלן חיין שהכל ומבושלים ב"פ העץ. נסתפק לר"י אם יש לברך על פחות מכשיעור בז' המינין לאחריו בנ"ר ומסקינן דאין לברך אחריו כלל ועל היין ושאר משקין מסופק ר"י אם מברך אחריו אפי' בכזית או שמא דוקא בכביצה וטוב ליזהר לשתות פחות מכזית או יותר מכביצה לצאת מידי ספקות הללו כדי שיברך אחריו. ועוד כתב רבינו מאיר דמפרש בירושלמי פרידה אחת של ענבים או גרגיר אחד של רמון כיון שהוא בריה שלימה אע"פ שהוא פחות מכזית מברך אחריו מעין שלש ברכות: כתוב בירושל' הדין דנסיב תורמיסא למיכליה ובירך ונפל מידיה ונסיב אחרינא בעי ברוכי זימנא אחריתא. [מרדכי סימנים קכ"ב—קכ"ד]. [ולא פסק כן דס"ל דתלמודא דידן ל"ל אותו פסק דירושלמי].
<h2>דף מ.</h2>
טול כרוך כלומר הבוצע קודם שיטעום מן הפרוסה יבצע ממה שבידו ויושיט למי שאצלו וא"ל טול מפרוסת הברכה אע"פ שסח בינתים א"צ לחזור ולברך וכן גביל לתורי לושי המורסן לשוורים לא הוי הפסק אבל אם סח דברים אחרים דלא שייכי להמוציא צריך לחזור ולברך וכן בין קידוש לשתיה וכן בשחיטה אי מלתא דשחיטה כגון הביאו יותר תרנגולין לשחיטה אין זו הפסקה. ובני אשכנז אין רגילין לתת על השולחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חביב ומלוח והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש פירש בשש עיכוב כמו בושש רכבו כלומר פת נקיה הוא זה ואינ' צריכה ליפתן וכ"פ ר"ח. [מרדכי סימן ק"ל]. [מיהו ר' מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם. תוס' ד' מה].
<h2>דף מא:</h2>
אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ופי' ר"י כגון בשר ודגים וירק וכל דבר מלוח שרגילים לאכול עם הפת וכל מיני קדרה אע"פ שהוא אוכלו בלא פת וכן דייסא ורמשיי"ש וכיוצא בהן שהן עיקר סעודה ומשום פת הם באים הפת פוטרתן וכן כל המשקין שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה חשיבי ואין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם חוץ מן היין מפני שהוא גורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו ולא לאחריו. ודברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון תמרי ורמוני ושאר פירות שאין רגילין ללפת בהן את הפת ואינם באים להשביע רק לעכל המאכל טעונים ברכה לפניהם דכיון דלאו משום לפתן הם באים אין הפת פוטרתן והיינו כרב נחמן ורב הונא דלעיל דאמר טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם: לאחר הסעודה פי' לאחר שמשכו ידיהם מן הפת קודם ברכת המזון אז כל מה שהביאו לפניהם בין מיני מליח בשר ודגים בין מיני פירות טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ודין זה שלישי אין נוהג בינינו בזמן הזה שאין אנו מושכים ידינו מן הפת עד ברכת המזון א"כ אפי' מה שאוכל לבסוף כגון פירות או שום דבר טעונה ברכה לפניהם ולא לאחריהם וקי"ל כדפסק רב פפא. ודייסא בתוך הסעודה הוי דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ולא כפירוש רש"י ז"ל שפירש טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ויש להסתפק אם אדם אוכל בתחלת סעודה פת ופירות והם עיקר סעודתו אם יש לברך עליהם אם לאו כי סברא הוא שלא יברך עליהם כדאמרינן בירושלמי רב הונא אכל תמרי עם פיתא אמר ליה ר' חייא בר יוסף פליג את על רבך שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהם תחלה וסוף אמר ליה אינון עיקר מגיסתי פירוש עיקר אכילתי, והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות איכא למימר כיון דאין דרך ללפת בהם הפת טעונין ברכה לפניהם והא דאמר ליה שבקינהו בתר מזונך ולא לאמצע המזון משום ברכה דלבסוף קאמר ליה, וירא שמים האוכל פירות בסעודה יאכל קצת מהן תחלה בלא פת ויברך עליהן ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת: אי הכי יין נמי נפטריה פת דודאי מחמת הסעודה אתי וליפטריה פת משמע דפשיטא ליה דשאר משקין דפת פוטרתן וכן היו נוהגין ר"ת ור"י שלא לברך על שום משקה בתוך הסעודה חוץ מיין וכן היו נוהגין בצרפת: (תוס' כשאדם קובע עצמו על היין כגון פורים או בברית מילה אז היין פוטר ע"כ לשון תוס' פ' כל הבשר (קיא.)) וה"ר יוסף פי' דשאר משקין פשיטא ליה דאין פת פוטרתן ולא פריך רק מיין דחשיב ליה הבא מחמת הסעודה משום דמיגרר גריר ומתאוה לאכול על ידו ומי שמברך על המים יברך על כל פעם ופעם דחשיב נמלך ובה"ג פוסק דמאן דשתי מיא בגו סעודתא מברך זימנא קמייתא ותו לא: וששאלתם אם אני רגיל לברך על המים באמצע הסעודה וכתבתם ששמעתם בשם דודי ה"ר יו"ט כי הא דפריך הכא יין נמי נפטריה פת דווקא ביין שייך לאקשויי הכי משום דזיין אבל מים דאין פת פוטרתן לא קשיא (ליה) מידי משום דלא זייני כדמוכח במתני' (עירובין כו:) דהאומר קונם כל הזן עלי מותר במים ומלח ומשמע דסובר דשאר משקין דזייני יותר ממים פת פוטרתן ועל דבריו אלה קשה לי הלא יין פוטר כל מיני משקה אע"פ שעיקר ברכתו בורא פרי הגפן ולא שייכא מידי לשאר משקין וא"כ אין הטעם תלוי בכך אלא כמו שיין פוטר כל שאר מיני משקה לפי שבעיקר המשקה ישתה יין והוא ראש לכל שאר משקין לכך הוא עיקר לענין ברכה והם טפלים לו כמו כן פת לפי שעיקר סעודתו מפת חשובה עיקר לענין ברכה. וראיתי כתוב דלהכי מקשה תלמודא גבי יין טפי מגבי שאר משקין דשאר משקין לא חשיבי באים מחמת סעודה כמו יין שמחמת כח יין אדם מתאוה לאכול וכבר הייתי סבור שמטעם זה [דאמרינן לעיל מים אין מיזן זיין] היה אומר ה"ר יוסף שעל המים צריך לברך בתוך הסעודה אבל שאר משקין לא לפי שחשובים באים מחמת הסעודה כמו יין אבל עתה ראיתי שמשוים שאר משקים למים לברך באמצע הסעודה וכתב ה"ר יוסף שכך המנהג והביא ראיה שכן נמצא בה"ג דמאן דשתי מיא וחמרא ושיכרא מברך זימנא קמייתא ותו לא [קאי אלעיל לפי סברת הר"ר יוסף] ולדידיה כל משקין הם כדברים הבאים בתוך הסעודה ופת פוטרתן. [מרדכי סימנים קל"ה—קל"ו]. [(חסר ההתחלה) אבל אם שתה אפי' מיא טעונין ברכה לפניהם דאין פת המוציא פוטר שתייתה וכן משמע בסוף פרקין דתנן השותה מים לצמאו מברכין שנ"ב ואמרינן לאפוקי מאי לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא ולא אמר לאפוקי מאן דשתי מיא בתוך הסעודה וכן פסק דמאן דשתי מיא בתוך הסעודה מברך זימנא קמייתא ותו לא. ור"ב ממגנצא פי' בסיפא כרבי יואל הלוי והביא ראיה מע"פ אין מברכין אלא על היין ופריך אטו אשיכרא ואמיא לא מברכין אמר אביי ה"ק. ואמאי לא משני דה"ק אין מברכין כשאוכלין פת אלא על היין לאו מברכין. מ"י].
<h2>דף מג.</h2>
ויין נמי בעי הסיבה בזמן הזה אין אנו רגילין לקבוע עצמנו לשתיה כמו בימיהם לכן בין ישבו בין הסבו כל אחד מברך לעצמו כ"פ ר"י: אין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובין אל המברך רק לבליעה וכתוב במחזור ויטרי שאם אומר באמצע סעודה סברי מורי והם מניחין מלאכול ושומעין למברך ועונים אמן יוצאין בברכת המברך ולא נהירא לרבינו אלחנן דכיון שתיקנו חכמים דכל אחד מברך לעצמו אין לשנות ואעפ"כ העולם נהגו כמחזור ויטרי וצ"ע קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ההבדלה אחרי שאין אנו יושבין ולא מסובין לכן טוב למבדיל ולשומעין שישבו בשעת הבדלה שאז נראה כקבע ופוטר אותן. [מרדכי סימן קמ"ה]. [(חסר ההתחלה) דלדידן קביעת מעומד כמו בישיבה אלא מהרר"א ז"ל לא שתה עד שישב כמדומה משום דת"ח לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד. מהרי"ל סי' ס' ועיין שם בסי' קס"ד].
<h2>דף מו.</h2>
לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא כו' מיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן [מיירי] דכשבעל הבית מיסב עמהם ודאי הוא בוצע ואורח מברך כו' אבל כשאין בעה"ב מיסב עמהם הגדול שבהם יהא בוצע וגם יברך בהמ"ז: עד היכן ברכת הזימון כדמפרש (לקמן) [באלפס] שאם אכלו ג' כו' וה"ה כשאחד מפסיק אכילתו לשנים דלרב נחמן צריך להמתין עד ברוך שאכלנו משלו ולרב ששת עד שיגמרו ברכת הזן ואז יחיד יכול לאכול [וא"צ לברך] לפניו והם גומרין בהמ"ז וקי"ל כרב נחמן דאמר עד נברך כו' וה"ג ור"י פסקו כרב ששת. [מרדכי סימן קס"ג]. [האלפסי הביאו מפ"ג דערכין אכסנאי פוגם ונפגם. פוגם בעל הבית שהוציאו מביתו ונפגם שאומרים העולם אם היה אדם הגון לא רדפו מביתו ולהכי אמר כל מה שאומר לך בעה"ב עשה חוץ מצא].
<h2>דף מז.</h2>
אמן חטופה פי' הקונטרס אמן חטופה הא' בחטף קטופה שיחסר את קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. ובערוך פי' חטופה שחטף לומר אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך, קטופה שקטף אמן לשתי תיבות. אמן יתומה. ירושל' דהוא עני ולא ידע על מה עני. כתב המיימוני (פ"א הל' יא) וז"ל השומע ברכה מתחלתה ועד סופה ומתכוין לצאת בה יוצא י"ח אף על פי שלא ענה אמן (והעונה אמן) הרי הוא כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה ואם המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא י"ח עד שיענה אמן או שישמע מפי מי שחייב מן התורה כמותו. מרדכי סימן קס"ח]. [והקשה רבינו נסים גאון במגלת סתרים מההוא דפ' החליל באלכסנדריא של מצרים שהחזן עומד על הבימה ומניף בסודרים בשעת גמר הברכה כדי שיענו אמן אע"פ שלא שומעים מהש"ץ. ותירץ דהא דאמרינן לא יענה אמן יתומה היכא דהוא חייב בברכה אבל הכא מיירי דעומד א' לקרות בתורה ומברך ברכת התורה והאחרים שאינן חייבין באותה ברכה עונין אמן. וכן משמע בירושלמי דסוכה. ור' שמואל תירץ דהכא מיירי שאינו יודע על איזה ברכה הוא עונה אמן אבל התם יודעים סדר הבדלות ועל איזה ברכה עונה אמן. מ"י].
<h2>דף מח:</h2>
מצאתי בספר הפרדס אשר סדר רש"י כשהוא מברך ברכת המזון לעצמו יחיד אינו מתחיל ברוך משביע רעבים כדמשמע בירושלמי (ספ"א) גבי ברכות הפותחות בברוך דקאמר הרי נברך והדר פריך הרי הזן קשיא משמע דיחיד מתחיל בהזן ואין אומר שום דבר קודם אלא מברך בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו בחסד וברחמים נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו ואין אומר חסדו עמנו שהרי אינו פסוק ואין לאומרו שלא למעט החסד [כי על כל בשר הוא משבח שנותן להם לחם כי חסדו עם כולם. מ"י] (כי הוא עם כל בשר והוא משבח שנותן לו לחם כי חסדו עם כל ובטובו הגדול הוא לא (חיסר) [ח0סַר] ואל יֶחְסַר פי' הטוב שלו לא חסר מידינו ויהי רצון שלא יחסר. לא חִסַר משמע לא (מחסר דבר אחר) [חסר דבר. מ"י] מגזרת איבד ושיבר וא"כ היה לו לומר אל יְחַסֵר לנו מגזרה אחת כי הוא זן באכילה ומפרנס בשאר צרכים כאמור פותח את ידך גו' ברוך אתה ה' הזן [את הכל]: (נודך) [נודה לך. מ"י] ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חקיך שהודעתנו ועל חיים וחסד שחוננתנו ועל אכילה ומזון שאתה מזמן לנו ושאתה מפרנסנו בכל עת ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך ומברכים (את שמך) [ומברכין אותך יתברך שמך בפה כל חי תמיד לעולם ועד. מ"י] ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך בא"י על הארץ ועל המזון: האומר ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורת חיים ומזון לא חש לקימחיה גם מהר"ם לא היה אומר ברית ותורה כו' וזכור לנו וכו' וגם לא נודה לך שהנחלת לאבותינו (והנחלת) [את ארץ ועל שהנחלת] להם ברית ומילה ותורתך בסיני ועל שנתת להם מזון אין נכון לומר כן וכי אנו מברכין על שאבותינו סעדו ואכל והא דגרסי' (מט.) כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות [ב"ד] בבונה ירושלים לא יצא אין רצונו לומר שיזכיר התיבה ממש [כמו שהיא ברית ותורה אלא לסימנא בעלמא כלומר הדברים האלה יהיו מזכירים בברכה באיזה תיבה שירצה ובלבד שיהיו נרשמים בה בשום צד וענין על בריתך שחתמת הרי ברית ועל תורתך וכו' הרי ברית ותורה ומזון] אלא מעניינם יאמר על בריתך הרי ברית על תורתך הרי תורה ומי שמוסיף וזכור לנו תוספת של כדי הוא [פירוש של חנם] שצריך (לברך בחתימה מקרא) [לחתוך על המקרא] דומה כמו שחותם ברכת הזן. רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך [ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ועל כו'. מ"י] ועל מלכות בית דוד (משיחך) [רענו זננו] רוענו זוננו פרנסנו וכלכלנו והרוח לנו מכל צרותינו ואל תצריכנו ותבנה ירושלים עירך במהרה בימינו ב"א ה' בונה ירושלים ומהר"ם היה אומר בונה ברחמיו. ואומר אמן בלחישה (דף מה:), בא"י אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב אבינו מלכנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל שבכל יום ויום טוב ומטיב עמנו הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו לעד [לחסד ולרחמים וריוח והצלה וכל טוב. מ"י] היה אומר רבינו מאיר אבינו רוענו ולא אמר מלכנו רק אבינו רוענו זוננו והאומר אבינו מלכנו רוענו טעות הוא בידם שאין מזכירין כלל מלכות כי אם מלכות בית דוד כדאמרינן כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו ובשביל כך שלא הזכיר מלכות שמים בבונה ירושלים חוזר וכופלו בברכת הטוב והמטיב (כו') חדא בשביל הטוב והמטיב ואחת כנגד בונה ירושלים דכיון דמזכיר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא שלא יזכיר מלכות שמים גם אין לומר תתברך חי לעד וקיים לנצח אלא האל אבינו מלכנו וכו' ולא יאמר החי המלך כי אין אומרים החי כי אם בבית האבל גם אין לומר ונאמר אלא ואמרו אמן. [מרדכי סוף ברכות]. [הרי נברך הרי הזן קשיא. פי' הירושלמי מקשה הרי ברכת נברך היא סמוכה לחברתה שהרי מברכין אותה אחר ברכת המוגמר וא"כ למה היא פותחת בברוך שהרי כשהם עשרה מברכין נברך לאלהינו הרי מתחיל בברכה. ומשני לפי שפעמים אין אומרים אותה כשאין שם עשרה וכיון שאין לה קביעות להיות אחר מוגמר מתחלת בברוך. וסברא זו תמצא בתוס' דכתובות דף ח'. והדר פריך והרי הזן פי' דממ"נ היא סמוכה לחברתה אם מברכין בעשרה היא סמוכה לברכת הזן ואם אין שם י' היא סמוכה לברכת מוגמר. ומסיק הירושלמי קשיא כן פי' לי מורי ש"ן. אח"כ מצאתי בתו' דע"פ דף ק"ד בד"ה חוץ מברכה הסמוכה לחברתה כתב וז"ל והרי נברך פי' ברוך הוא שאכלנו משלו כו' דהוי ברכה בפ"ע כדאמרי' פ' שלשה שאכלו ומתחיל בברכת הזן בברוך אע"פ שסמוכה לנברך ומשני שנייה היא שאם היו שנים אוכלין אין אומרים נברך. ופריך והרי הזן פי' שהרי אומרים אחריו נודך ואינה פותחת בברוך אע"פ שלפעמים אינה סמוכה לברכת הזן כשרצו שנים לזמן והשלישי מפסיק לרב ששת עד הזן צריך לשמוע. הלכה כרב ששת באיסורי וכשיגמור סעודתו קאמר התם בסוף שמעתתא דרבנן אמרי יחזור למקום שפסק קשיא. ע"ש בתוס'].
<h2>דף נג:</h2>
דין מים ראשונים נוטלין בין על גבי כלי בין ע"ג קרקע (חולין קה.) בין צונן בין חמין ואפילו חמי האור ביותר שהיד סולדת בו כדאיתא פ' כל הבשר (דף קו.) חמי האור פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן ופסק ר"ח כר' יוחנן דאמר חמי האור נוטלין מהם לידים וכדאמרינן לעיל (דף קה:) ראשונים אפי' היד סולדת בהן מותר סרוחים אם ראויין לשתיית בהמה נוטלין מהם לידים ואם לאו אין נוטלין כדתנן (ידים פ"א מ"ג) מים שנפסלו משתיית בהמה בכלי פסולין בקרקע (טהורין) [כשרין] רבי [שמעון בן] אלעזר אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו וכגון דאפסקינהו בבת בירתא גזירה אטו מנא ות"ק לא גזר דבהכי פליגי וכנ"ל דה"פ שנפסלו משום מסרחי ולא כמו שפרש"י בזבחים פ"ב (ד' כב.) דמיירי הכא במים עכורים בטיט והתם מיירי בצלולין וסרוחין דאי בעכורין אפי' בטבילת כל גופו פסילי כדאמר התם אי דאין פרה שוחה ושותה מהם אפילו למקוה פסולי: ועל הדברים הצריכין נטילה אשר שאלת אם סגי בנקיון בעלמא בלא מים דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה אין לעשות פרוקא לסכנתא וטוב להחמיר ליטול במים. [מרדכי סימן קצ"ג]. [וכן נ"ל דה"פ שנפסלו משום דמסרחי ולא כמו שפרש"י פ' שני כו'. הוא מה שאמרו פרק שני דזבחים דף כב. ה"ד אי דפרה שוחה ושותה מהן אפילו לרביעית נמי ואי אין פרה שוחה ושותה אפי' למקוה נמי לא ופירש"י דמיירי בסרוחין ולהכי קאמר אפי' במקוה נמי לא ודקתני הכא מים שנפסל בשתיית בהמה בכלי פסולין בקרקע כשרין מיירי במים עכורין כיון שאינם סרוחים כשרים והתם דקאמר אי אין הפרה שוחה ושותה דפסולים למקוה מיירי אפילו בצלולים כיון דסרוחים פסולים. ולהכי המרדכי ר"ל דהני שנפסלו בכלים וטהורים בקרקע מיירי בסרוחים והתם דקאמר אי אין הפרה שותה פסולים מיירי בעכורים והם פסולים יותר מסרוחים ודלא כרש"י שפי' איפכא. ופי' זה מגומגם לפי דעת רז"ל ונראה כמו שפירשתי בקיצור]. [ר"ל שהשוה סרוחים ועכורים להדדי ואינו מחלק זה אינו אלא מיירי הכא ר"ל בזבחים [בעכורים] והתם ר"ל בפרק כל הבשר בצלולים ובסרוחים דוקא ודו"ק. קבלתי].
טבילת ידים מ' סאה שכל גופו טובל בהם מברך על טבילת ידים או על שטיפת ידים וא"צ לא כלי ולא שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה את ידיו דתניא פ"ב דמסכת ידים הנוטל ידיו צריך לנגב ידיו והמטביל ידיו א"צ לניגוב ידים פירוש אוכל בלא ניגוב ידים הנוטל צריך להגביה ידיו והמטביל א"צ להגביה ידיו. שחרית שנוטל ידיו משום רוח רעה כר' יוסי דפ' שמונה שרצים (דף קט.) תניא א"ר (יוסי) [נתן] בת חורין היא ומקפדת עד שלש פעמים לכן בנטילת שחרית צריך שלש פעמים אבל באותה שהיא משום סעודה אין צריך רק שתי פעמים ואותה נטילה שהיא לאחר סעודה אין צריך כי אם פעם אחת וסימנך לחשוף מים מ' ג' ב' א' כמו שפירשתי ואותה נטילה שהיא לצורך סעודה שופך על ידיו שתי פעמים אחת לטהר הידים ופעם שנית לטהר המים שנטמאו בנגיעתן לידים מסואבות ונראה מתוך המשנה דהיינו דוקא כשלא שפך רביעית בבת אחת אבל אי שפך רביעית בבת אחת ידיו טהורות דתנן התם (רפ"ב דידים) נוטל [לב'] ידיו משטיפה אחת ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית. ועתה נפרש דין שתי שטיפות כי בשטיפה הראשונה נטמאו המים שנגעו ביד ובאו המים השניים וטיהרו אותן מים ואם נטל ידו אחת בשטיפה ראשונה ואח"כ נטל שתיהן בשטיפה שניה טמאות (שם מ"ג) נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאות (שם) ועוד תנן (שם מ"ב) נטל את הראשונים ונמצא על ידו צרור או קיסם ידיו טמאות שאין המים השניים מטהרין אלא המים שעל גב היד. ושמעתי שרבינו שמשון משנ"ץ ניהג עצמו לנגב ידיו בין שטיפה ראשונה לשניה ואסור לרחוץ ממים שרחץ בהם חבירו כבר ושלא תגע ידו שכבר שפך עליה מים שתי פעמים על ידו שניה שלא שפך עליה רק פעם אחת. [מרדכי סימן ר"ב]. [וכתב הב"י בא"ח ר"ס קנ"ט ונ"ל שהטעם מפני שאין שם מים טמאים כלל ומטעם זה נראה דה"ה לשופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת שאינו צריך ניגוב כיון שלא נטמאו המים כלל כמו שכתב רבינו בסי' קס"ב ואם נטל כל יד בפ"ע צריך שישפוך על כל יד רביעית בבת אחת כדי שלא יהיו שם מים טמאים כלל ולא יצטרך ניגוב].
צריך שלא יהא היסח הדעת בין נטילה לסעודה כדאמרינן בברכות (דף נב.) אך על תנאי יכול להיות שמועיל כדאמרי' פ' כל הבשר (דף קו:) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו ואף על גב דליכא שעת הדחק יכול להתנות ואיכא מאן דאמר דוקא בשעת הדחק ובשל סופרים הלך אחר המיקל ודוקא כשנזהר כל היום שלא טינפן אבל אם טינפן (אין) [לא דאין] מועיל התנאי (כי אם) היכא (שאין) [דיש] מים בעיר [אך לא אצלו בבית] ואיכא טורח [מעט] לבקש [כך מצאתי הגירסא במ"י] א"נ דוקא בשחרית מועיל אך לא תנאי דשאר היום. הבא מבית הכסא ונטל ידיו יש אומרים דאותה נטילה אינה מועלת לסעודה לפי שמברך ברכת אשר יצר את האדם והוי הפסק ודומה שאינו מחמת הסעודה וצריך ליטול פעם אחרת ואנן לא נהגינן כן וא"צ לחזור וליטול. הגה"ה ומתנה כו' לשון אחר יש שם דדוקא בשעת הדחק ואפילו להאי לישנא הולכי דרכים כשעת הדחק היא ואם בשהתנה שחרית נזדמנו לו מים לא יברך. ספר המצות. ע"כ הגה"ה במיימוני (פ"ו מברכות אות מ'). הגה"ה ששאלת על הנפנה ורוצה לסעוד כיצד מברך אם צריך לחזור וליטול ידיו פעם השניה או אם נטילה אחת עולה לכאן ולכאן שמעתי שבזה נחלקו הגאונים אמנם נראה לי דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן אם מובטח שנטל כראוי לסעודה דאע"ג דאמר (ברכות מב.) תכף לנטילה ברכת המוציא אשר יצר לא הוי הפסק מהר"ם וכן מצאתי נראה (לרש"י) [לי רש"י] דלא כרבו רבי יעקב ברבי יקר שא"ל צריך לחזור וליטול עכ"ל. הגה"ה (במיימוני שם אות נ') וכל זה לפירוש אית דמפרשי גבי ג' תכיפות תיכף לנטילה ברכה במים ראשונים אבל רבינו יהודה מפרש במים אחרונים מיירי ויש אומרים שהוא מנגב ידיו בתחלה ומברך אשר יצר ולבסוף על נטילת ידים רש"י וזה לשון אורח חיים ויראה להכריע דלאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך אשר יצר ואח"כ בשעת ניגוב יברך על נטילת ידים ע"כ הגה"ה. [מרדכי סימן ר"ד]. [פי' דהא התשובה כתב רש"י ולא מהר"מ דהרי מהר"מ סובר כר"י בר יקר. ועיין בב"י בא"ח סי' קס"ז].
לאחר הסעודה נוטלין מים אחרונים ואלו המים נוטלין משום חובה כדאמרי' (חולין קה.) מים ראשונים מצוה אחרונים חובה אמצעיים רשות פי' ראשונים מצוה משום סרך תרומה או משום דאסמכוה אקרא דוידיו לא שטף במים פרק כל הבשר (דף קו.) מים אמצעיים רשות כדאמרינן (שם קה:) לא שנו בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ופירש רשב"ם בין תבשיל דבשר לתבשיל דבשר שאין זה אלא משום נקיות ומנהג בעלמא אבל בין תבשיל בשר לגבינה שיאכל אח"כ לפי' רבינו תסאו בין תבשיל דבשר לגבינה שאכל כבר (לפירש"י) [לפרשב"ם] ז"ל חובה שזה משום איסורא ומים אחרונים חובה משום מלח סדומית שמסמא את העינים וחובה ליטול משום סכנה ויש נפקותא לענין מלחמת הרשות כדאמרי' בסוף פ"ק דעירובין (דף יז.) ד' דברים (התירו) [פטרו] במחנה וחשיב נט"י וקאמר לא שנו אלא נטילת ידים דמים ראשונים שהיא מצוה התירו אבל אחרונים דחובה הם לא התירו ובהלכות גדולות מפרש מצוה טעונה ברכה חובה אינה טעונה ברכה כיון שהוא נוטל משום רפואה דומיא דשותה אפיקטויזין וכן במים אמצעיים אין מברכין עליהם מפני שאינם רק להפריש מאיסור דומיא דניקור חלב וגיד ומליחת בשר ועכשיו לדידן אין מצוי בינינו מלח סדומית אין אנו נוהגין ליטול כיון שאינו לצורך כמו שמצינו גבי מים ויין וחלב דאסרו חכמים משום גילוי ולדידן דליכא נחשים ועקרבים בינינו שרי גלוי אכן אותם המברכים בהמ"ז שצריכין ליטול מפני שידיהם מזוהמות ואמרינן (ברכות נג:) כשם שמזוהם פסול לעבודה כך מזוהם פסול לברכה ואסמכינהו רבנן אקראי דכתיב והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ויש מפרשים דאפילו המברך א"צ ליטול דודאי בזמן שהיו רגילין מים אחרונים היה זה נחשב מזוהם קודם נטילה אבל עתה שאינם נוהגין ליטול באחרונה אינו נחשב מזוהם כמו שאין אנו נוהגים למשוח בשמן המברך כמו שהיו עושין ואסמכוה אקרא מיהו מאן דרגיל במים אחרונים אסור לברך עד שיטול כדאמרינן פ' כיצד מברכין (מב.) כיון דרגילין במשחא משחא מעכב לן והמברך בהמ"ז הוא נוטל אחרונים תחלה (שם מג.) ומים אחרונים אין נוטלין מחמין כ"א מצונן כי החמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא (חולין קה.) ואין נוטלין על גבי קרקע כי אם על [גבי] כלי או על קינסא וצריך להשפיל ידיו להוריד את הזוהמא כדאמרינן (סוטה ד:) מים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה אחרונים ישפיל ידיו למטה וא"צ לשפוך על ידיו רק פעם אחת כדאמרינן לעיל וכן משמע בריש חלה. [מרדכי סימן ר"ז]. [אע"ג דבין רש"י או לר"ת אינו חייב ליטול אלא אם רצה לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר או תבשיל של בשר אחר גבינה אבל תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה או איפכא אינו חייב ליטול ידיו דאל"כ לאשמעינן רבותא מ"מ אינו קשה למה פי' רשב"ם בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר היא רשות הא [קמ"ל] אפילו מתבשיל של בשר לתבשיל של בשר יש לו רשות ליטול ידיו ולא מיחזי כיוהרא וכ"ש בין תבשיל של בשר לתבשיל של חלב אבל מ"מ אינה חובה].
<h2>דף נט:</h2>
דאית ליה ארעא לדידיה ואיכא שותפות בהדיה כי פירוש הטוב לי והמטיב לחבירי וכן הטוב והמטיב שמברכין על שינוי יין (לקמן) צריך שיהא אחר עמו שיהנה גם הוא מאותו היין ולענין לפטור את חבירו בברכת הטוב והמטיב דינו כברכת בורא פרי הגפן. ופי' אבי העזרי שאם הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד שיש לו לברך מיד ב"פ הגפן על היין הטוב ופוטר הרע ולא יברך על הרע תחלה בורא פרי הגפן כדי לברך אחריו הטוב והמטיב כדי להרבות בברכות כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחלה כדאמרינן פ' כיצד מברכין (דף לט.) גבי פרגיות וכן (שם לט:) מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר [את השלמה] של שעורים ויש שפוסק דאע"ג דקי"ל (שם דף מב:) דיין שבתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו מכל מקום ברכת הטוב והמטיב אחד מברך לכולם שאם היה מברך כל אחד ואחד לעצמו א"כ הוה ליה כל אחד ואחד יחידי ולא מברך יחידי הטוב והמטיב. ורבינו יחיאל מפרי"ש פירש דגבי הטוב והמטיב נמי מברך כל אחד ואחד לעצמו כמו ברכת בפה"ג דהא שייך שפיר התם (דף מג.) טעמא לפי שאין בית הבליעה פנוי והא דאמר הטוב לדידיה והמטיב לאחריני לא שיהא צריך שיפטור אחריני מברכתן אלא בעינן שיהנה מאותו דבר שחבירו נהנה ממנו והרי כולן נהנין ממנו ששותין ממנו, וכן משמע בירושלמי דפירקין אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב הטוב (משמע) [משום] לדידיה והמטיב לאחריני דאשתו נהנית בדבר ואע"פ שאין אשתו עמו באותו מעמד דמי לא עסקינן שהיה בעלה בעיר אחרת כששמע ואז אין אשתו יוצאת באותה ברכה כיון שאינה שומעת אלא ודאי כיון שהיא נהנית ממה שהוא נהנה מברך הטוב והמטיב. האלפסי פסק דאכסנאי והאורח לא יברך הטוב והמטיב כי אין זה הטבה כיון שאינו שלו. [מרדכי סימן רט"ז]. [וכתב הב"י ומה שכתב בשם האלפסי בדותא היא שלא נמצא כן בדבריו והדברים עצמן אין להם על מה שיסמוכו שאע"פ שאינו שלו למה לא יברך על מה שהזמין לו הקב"ה מיני יינות לשתות. ובמרדכי ישן בדקתי ולא מצאתי בו לשון זה. הלכך לא חיישינן ליה כלל].
